שמואל נולד ביום י"ט בתמוז תרפ"ד (1924). תושב תל-אביב היה, בה גדל וקבל את ראשית חינוכו. למד בבית- הספר העממי תל- נורדאו וסיים את לימודיו בו בשנת תרצ"ח (1938). לא קל היה להוריו לשלוח אותו לבית- ספר תיכון, אולם בשל היותו תלמיד מוכשר וחרוץ, קיבל הנחה בשכר הלימודים ונכנס לבית- הספר התיכון למסחר.
גם שם הצטיין בלימודיו, ורכש את לב חבריו ומוריו בחריצותו ובמידותיו הטובות. איש נמוך קומה היה ולפי מראהו החיצוני והתנהגותו אפשר היה להכיר בו מיד את בן הארץ: שיער סתור, עיניים גלויות, ישר לב.
בשנות לימודיו האחרונות בבית- הספר נהג לשבת בפינתו שבביתו, ליד שולחנו ולרשום רשימות. רשימות אלה נתגלו לאחר שנפל, וביניהן- אוטוביוגרפיה.
לאחר שסיים את לימודיו בבית- הספר התיכון בשנת תש"ב (1942) יצא יחד עם כל חבריו וכתתו, למלא את חובתו הלאומית ב"שנת שירות". הוא יצא לחפצי-בה שבעמק לשנת עבודה עם שאר הבוגרים, ושם נבחר לאחראי על התלמידים העובדים.
למרות היותו עירוני מילדותו, הסתגל לחיי העבודה והמשק ואף נקשר אליהם בלב ובנפש, קשרי אהבה ומסירות.
בשל מחלת הקדחת שחלה בה, נאלץ לעזוב את חפצי-בה באמצע שנת עבודתו ולחזור לבית הוריו.
לפני שהספיק לחזור לביתו, חלה אביו (ז"ל) במחלה קשה, ושמואל עזר למשפחה. גם כשהיה שמואל תלמיד בית- הספר התיכון קרה מקרה דומה: אביו חלה, וגם אז רצה שמואל לעזוב את לימודיו כדי לעזור ולהיות עם משפחתו, אולם הוריו מנעו זאת ממנו.
שמואל העדיף את חיי הכפר על חיי העיר, וחלם להיות איכר באחד הכפרים שבגליל.
תמיד הציקה לו המחשבה שלא מילא את חובותיו למען המולדת. ביום בהיר אחד קם ועזב את בית הוריו ויצא לגליל העליון. המוסדות קראו אז לנוער להתגייס לנוטרות. שמואל ראה בנוטרות את התכלית הנכספת להצלת העם והמולדת, בלבו ידע, שאין זה הנשק העברי המשחרר, אבל ללא חשבונות רבים נענה לקריאת המוסדות, אסף את מעט כליו ועלה לגליל להיות שומר הגבולות. במכתביו כתב: "הגליל קסם לי, קבר טרומפלדור קרא לי, לכן נשארתי במקום להיות נוטר". שנה וחצי שימש כנוטר בכפר גלעדי, ומילא ברצון ובמסירות את כל חובות השמירה שהוטלו עליו. הוא היה מן המעטים, שידעו לנצל את הזמן החופשי, וניצל אותו ללימוד ופיתוח עצמי.
הוא התחיל להכין את עצמו להמשך לימודיו בטכניון העברי בחיפה. בשנת תש"ה (1945) השתחרר מהנוטרות ונתקבל לטכניון. שמואל שאף להיות מהנדס דרכים ובנין, בטענתו שארצנו נמצאת עדיין בראשית דרכה, והיא זקוקה לאנשי מקצוע לפיתוחה ושכלולה. לא הייתה קלה דרכו זו שבה בחר.
הוא לא רצה להעמיס את עצמו על הוריו וחיפש והשיג לו עבודה בכדי לקיים את עצמו, ובשעות השמירה במלון בו עבד היה יושב וחושב על פתרון הבעיות והשרטוטים השונים. עייף ומותש היה מרב עבודה, אבל מרוצה מתמיד.
דרך חיים קשה בחר לעצמו, אך את הכל קיבל באהבה.
אולם שאיפה אחת הייתה בליבו, והיא הגדולה שבשאיפותיו:
השתחררות משעבוד המשעבדים והקמת מדינה עברית עצמאית. הוא היה איש מעשים- וביקש את המעשה המושיע. כמסגרת לפעולתו המשחררת בחר בתנועת לח"י. בלי ידיעת המשפחה ובלי ידיעת חבריו נכנס לתנועה זו והתייצב בשרותיה, כי נכון היה לכל קורבן. בימים י"ז- י"ח בסיוון תש"ו (1946) בוצעה פעולת חבלה משולבת של ה"הגנה", ה"אצל" וה"לח"י" במתקני הצבא הבריטי. שמואל יצא מטעם המחתרת לפעולות חבלה במתקני הרכבת בחיפה, וממנה לא חזר.
בן 22 היה במותו, ולא זכה לראות בתקומת מדינת ישראל.
גם שם הצטיין בלימודיו, ורכש את לב חבריו ומוריו בחריצותו ובמידותיו הטובות. איש נמוך קומה היה ולפי מראהו החיצוני והתנהגותו אפשר היה להכיר בו מיד את בן הארץ: שיער סתור, עיניים גלויות, ישר לב.
בשנות לימודיו האחרונות בבית- הספר נהג לשבת בפינתו שבביתו, ליד שולחנו ולרשום רשימות. רשימות אלה נתגלו לאחר שנפל, וביניהן- אוטוביוגרפיה.
לאחר שסיים את לימודיו בבית- הספר התיכון בשנת תש"ב (1942) יצא יחד עם כל חבריו וכתתו, למלא את חובתו הלאומית ב"שנת שירות". הוא יצא לחפצי-בה שבעמק לשנת עבודה עם שאר הבוגרים, ושם נבחר לאחראי על התלמידים העובדים.
למרות היותו עירוני מילדותו, הסתגל לחיי העבודה והמשק ואף נקשר אליהם בלב ובנפש, קשרי אהבה ומסירות.
בשל מחלת הקדחת שחלה בה, נאלץ לעזוב את חפצי-בה באמצע שנת עבודתו ולחזור לבית הוריו.
לפני שהספיק לחזור לביתו, חלה אביו (ז"ל) במחלה קשה, ושמואל עזר למשפחה. גם כשהיה שמואל תלמיד בית- הספר התיכון קרה מקרה דומה: אביו חלה, וגם אז רצה שמואל לעזוב את לימודיו כדי לעזור ולהיות עם משפחתו, אולם הוריו מנעו זאת ממנו.
שמואל העדיף את חיי הכפר על חיי העיר, וחלם להיות איכר באחד הכפרים שבגליל.
תמיד הציקה לו המחשבה שלא מילא את חובותיו למען המולדת. ביום בהיר אחד קם ועזב את בית הוריו ויצא לגליל העליון. המוסדות קראו אז לנוער להתגייס לנוטרות. שמואל ראה בנוטרות את התכלית הנכספת להצלת העם והמולדת, בלבו ידע, שאין זה הנשק העברי המשחרר, אבל ללא חשבונות רבים נענה לקריאת המוסדות, אסף את מעט כליו ועלה לגליל להיות שומר הגבולות. במכתביו כתב: "הגליל קסם לי, קבר טרומפלדור קרא לי, לכן נשארתי במקום להיות נוטר". שנה וחצי שימש כנוטר בכפר גלעדי, ומילא ברצון ובמסירות את כל חובות השמירה שהוטלו עליו. הוא היה מן המעטים, שידעו לנצל את הזמן החופשי, וניצל אותו ללימוד ופיתוח עצמי.
הוא התחיל להכין את עצמו להמשך לימודיו בטכניון העברי בחיפה. בשנת תש"ה (1945) השתחרר מהנוטרות ונתקבל לטכניון. שמואל שאף להיות מהנדס דרכים ובנין, בטענתו שארצנו נמצאת עדיין בראשית דרכה, והיא זקוקה לאנשי מקצוע לפיתוחה ושכלולה. לא הייתה קלה דרכו זו שבה בחר.
הוא לא רצה להעמיס את עצמו על הוריו וחיפש והשיג לו עבודה בכדי לקיים את עצמו, ובשעות השמירה במלון בו עבד היה יושב וחושב על פתרון הבעיות והשרטוטים השונים. עייף ומותש היה מרב עבודה, אבל מרוצה מתמיד.
דרך חיים קשה בחר לעצמו, אך את הכל קיבל באהבה.
אולם שאיפה אחת הייתה בליבו, והיא הגדולה שבשאיפותיו:
השתחררות משעבוד המשעבדים והקמת מדינה עברית עצמאית. הוא היה איש מעשים- וביקש את המעשה המושיע. כמסגרת לפעולתו המשחררת בחר בתנועת לח"י. בלי ידיעת המשפחה ובלי ידיעת חבריו נכנס לתנועה זו והתייצב בשרותיה, כי נכון היה לכל קורבן. בימים י"ז- י"ח בסיוון תש"ו (1946) בוצעה פעולת חבלה משולבת של ה"הגנה", ה"אצל" וה"לח"י" במתקני הצבא הבריטי. שמואל יצא מטעם המחתרת לפעולות חבלה במתקני הרכבת בחיפה, וממנה לא חזר.
בן 22 היה במותו, ולא זכה לראות בתקומת מדינת ישראל.
יהי זכרו ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה