מסלול חיי שמואל צוקרמן ז"ל

View Larger Map

שמואל צוקרמן ז"ל - אח סבתי מצד אימי שנהרג באחת מפעולות הלח"י

שמואל נולד ביום י"ט בתמוז תרפ"ד (1924). תושב תל-אביב היה, בה גדל וקבל את ראשית חינוכו. למד בבית- הספר העממי תל- נורדאו וסיים את לימודיו בו בשנת תרצ"ח (1938). לא קל היה להוריו לשלוח אותו לבית- ספר תיכון, אולם בשל היותו תלמיד מוכשר וחרוץ, קיבל הנחה בשכר הלימודים ונכנס לבית- הספר התיכון למסחר.
גם שם הצטיין בלימודיו, ורכש את לב חבריו ומוריו בחריצותו ובמידותיו הטובות. איש נמוך קומה היה ולפי מראהו החיצוני והתנהגותו אפשר היה להכיר בו מיד את בן הארץ: שיער סתור, עיניים גלויות, ישר לב.
בשנות לימודיו האחרונות בבית- הספר נהג לשבת בפינתו שבביתו, ליד שולחנו ולרשום רשימות. רשימות אלה נתגלו לאחר שנפל, וביניהן- אוטוביוגרפיה.
לאחר שסיים את לימודיו בבית- הספר התיכון בשנת תש"ב (1942) יצא יחד עם כל חבריו וכתתו, למלא את חובתו הלאומית ב"שנת שירות". הוא יצא לחפצי-בה שבעמק לשנת עבודה עם שאר הבוגרים, ושם נבחר לאחראי על התלמידים העובדים.
למרות היותו עירוני מילדותו, הסתגל לחיי העבודה והמשק ואף נקשר אליהם בלב ובנפש, קשרי אהבה ומסירות.
בשל מחלת הקדחת שחלה בה, נאלץ לעזוב את חפצי-בה באמצע שנת עבודתו ולחזור לבית הוריו.
לפני שהספיק לחזור לביתו, חלה אביו (ז"ל) במחלה קשה, ושמואל עזר למשפחה. גם כשהיה שמואל תלמיד בית- הספר התיכון קרה מקרה דומה: אביו חלה, וגם אז רצה שמואל לעזוב את לימודיו כדי לעזור ולהיות עם משפחתו, אולם הוריו מנעו זאת ממנו.
שמואל העדיף את חיי הכפר על חיי העיר, וחלם להיות איכר באחד הכפרים שבגליל.
תמיד הציקה לו המחשבה שלא מילא את חובותיו למען המולדת. ביום בהיר אחד קם ועזב את בית הוריו ויצא לגליל העליון. המוסדות קראו אז לנוער להתגייס לנוטרות. שמואל ראה בנוטרות את התכלית הנכספת להצלת העם והמולדת, בלבו ידע, שאין זה הנשק העברי המשחרר, אבל ללא חשבונות רבים נענה לקריאת המוסדות, אסף את מעט כליו ועלה לגליל להיות שומר הגבולות. במכתביו כתב: "הגליל קסם לי, קבר טרומפלדור קרא לי, לכן נשארתי במקום להיות נוטר". שנה וחצי שימש כנוטר בכפר גלעדי, ומילא ברצון ובמסירות את כל חובות השמירה שהוטלו עליו. הוא היה מן המעטים, שידעו לנצל את הזמן החופשי, וניצל אותו ללימוד ופיתוח עצמי.
הוא התחיל להכין את עצמו להמשך לימודיו בטכניון העברי בחיפה. בשנת תש"ה (1945) השתחרר מהנוטרות ונתקבל לטכניון. שמואל שאף להיות מהנדס דרכים ובנין, בטענתו שארצנו נמצאת עדיין בראשית דרכה, והיא זקוקה לאנשי מקצוע לפיתוחה ושכלולה. לא הייתה קלה דרכו זו שבה בחר.
הוא לא רצה להעמיס את עצמו על הוריו וחיפש והשיג לו עבודה בכדי לקיים את עצמו, ובשעות השמירה במלון בו עבד היה יושב וחושב על פתרון הבעיות והשרטוטים השונים. עייף ומותש היה מרב עבודה, אבל מרוצה מתמיד.
דרך חיים קשה בחר לעצמו, אך את הכל קיבל באהבה.
אולם שאיפה אחת הייתה בליבו, והיא הגדולה שבשאיפותיו:
השתחררות משעבוד המשעבדים והקמת מדינה עברית עצמאית. הוא היה איש מעשים- וביקש את המעשה המושיע. כמסגרת לפעולתו המשחררת בחר בתנועת לח"י. בלי ידיעת המשפחה ובלי ידיעת חבריו נכנס לתנועה זו והתייצב בשרותיה, כי נכון היה לכל קורבן. בימים י"ז- י"ח בסיוון תש"ו (1946) בוצעה פעולת חבלה משולבת של ה"הגנה", ה"אצל" וה"לח"י" במתקני הצבא הבריטי. שמואל יצא מטעם המחתרת לפעולות חבלה במתקני הרכבת בחיפה, וממנה לא חזר.
בן 22 היה במותו, ולא זכה לראות בתקומת מדינת ישראל.

יהי זכרו ברוך.

סיפור הפעולה בה נפל שמואל

בתום מלחמת העולם השנייה התאחדו שלוש המחתרות, ה"הגנה", האצ"ל והלח"י, והקימו את "תנועת המרי העברי" (1946- 1945).
במסגרתה, פוצץ הלח"י את בתי המלאכה של הרכבת ואת בתי הזיקוק לנפט בחיפה. (בפיצוץ בתי המלאכה של הרכבת בשנת 1946 נהרג דודה של אמי, אח סבתי, שמואל צוקרמן ז"ל).

הסיפור:
עמק זבולון היה גדוש מחנות צבא ותחנות משטרה בריטיות ואי אפשר היה לעבור בדרכיו מבלי להיתקל בהם. שוב נעשה שימוש ב"טריק" מקובל.
הפורצים עצמם נעשו "קלגסים". המשאית שהסיעה אותם לעבר בתי המלאכה הייתה עמוסה בשוטרים בריטים. 50 מטרים מן השער, זנקו השוטרים מן המשאית.
לנוטרים שביקשום להזדהות השיבו: “friends” ( חברים). הנוטרים חשדו ופתחו באש. הושמה לאל תקוותם של אנשי הלח"י כי יצליחו לפרוץ ולשתק את השוטרים ללא קרב, כדי שאלה לא יזעיקו את הכוחות הבריטיים באזור. עמדת הנוטרים שותקה. הפורצים נחלקו לחוליות, קבוצה, קבוצה אל המטרה שנועדה לה. בדרך נפתחה עליהם אש מתוך הקרון. צרור היריות מוטט את "פתחיה", הלוא הוא חיים רינבך. הוא הספיק לזעוק: "הוא פגע בי- הירגו אותו!". חברו "אריה", הלוא הוא שמואל צוקרמן, צעק כלפיו: "בסדר", כיוון את אקדחו לעבר הקרון וירה. צרורות מתת- מקלעים הכריעו גם אותו.
מבניין המנהלה נורו לשמיים רקטות אזהרה אדומות. הפורצים ידעו כי תוך דקות אחדות הצבא הבריטי "יעמוד על רגליו". למרות זאת, לא קופחה אף מטרה. קטרים, קרונות, מנועים, מבנים היו למדורות אש שלהבותיהן עלו השמיימה, אך הפעולה נמשכה מעבר לזמן המתוכנן.
ליד פירצה בגדר מתכוננים הפורצים לצאת החוצה. במפקד מתברר כי אחדים חסרים. עובר עוד פרק זמן הנמשך כנצח, עד שהם נמצאים.
גוררים עמם את פצועיהם, יוצאים הפורצים לדרך במשאית, מקווים כי יארע נס ולא יתקלו בבריטים. אחרי רגעים קלים סופגת המשאית מהלומה כבדה. בחשכה לא הבחין נהג המשאית במשוריינים החוסמים את הדרך ונתקל בהם. באותו רגע ניתכה על המשאית אש מעשרות קנים, תשעה מהפורצים נהרגים במקום. שמונה אחריהם, בהם שלוש לוחמות, נפצעים.
מלכתחילה הם הודיעו על סירובם לשתף פעולה עם השופטים, ותבעו זכויות שבויי מלחמה. כשהכריזו השופטים על פסק דינם, לא שמעוהו הנאשמים, הם החרישו את קול שופט בית הדין בשירי מחתרת. פסק הדין היה מוות.
אבל ברגע האחרון המתיקוהו הבריטים. לא דבר פשוט היה לתלות 18 אנשים.
משפחתו של שמואל צוקרמן לא ידעה שהוא איש לח"י, עד אשר, לאחר הפעולה בבתי המלאכה באה הבולשת, הקיפה את הבית וערכה חיפושים.
בני המשפחה גם לא ידעו שהיה חבר גם ב"הגנה", עד שהגיעה לביתם "אות ההגנה", ורק אחרי יומיים נוספים נודע כי נהרג בפעולה, ונטמן ע"י הבריטים, תחת השם: "אברהם בן אברהם".

קישור לאתר ובו הסבר על הפעולה בבתי המלאכה ועדות מצולמת של הפעולה:

http://www.lehi.org.il/workshops.htm

הלח"י- הארגון בו שמואל היה חבר

לח"י- לוחמי- חרות- ישראל. ארגון מחתרות יהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

ארגון לח"י הוקם בשנת 1940, עם פרישת קבוצה של חברים מן האצ"ל.
מייסד הלח"י, אברהם שטרן, התנגד להפסקת המאבק בבריטים שעליו הכריזו "ההגנה" והאצ"ל עם פרוץ מלחמת העולם השניה.
הלח"י פעל להגשמת מטרותיו בדרכי אלימות וטרור: שוד בנקים על מנת לממן את המאבק, פגיעה בתחבורה, בשוטרים, ובקצינים הבריטים, ואף ביצוע ניסיון התנקשות בחיי הנציב העליון הבריטי.
רוב היישוב היהודי בארץ התנגד למעשים אלה, והלח"י (יחד עם האצ"ל) היה מבודד ונרדף כארגון של "פורשים", הפועל בניגוד להחלטות המוסדות הנבחרים של היישוב.
מעבר למטרות היסוד המשותפות, היה בקרב חברי הלח"י מגוון של דעות בדבר דמותה של החברה העתידה לקום בארץ ישראל ובדבר השתלבותה באזור כולו. חלקם ראה את המזרח התיכון בעתיד כקבוצת מדינות המשתפות פעולה ביניהן וניטרליות מבחינה פוליטית.
מצד אחד טופחו בלח"י רעיונות בדבר משטר חברתי צודק במדינה העתידה לקום, ומצד שני- שאיפות לחידוש עבודת ה' בבית- המקדש.
ב-1946 הוקם הרדיו החשאי, "קול המחתרת העברית" וקרייניתו הייתה גאולה כהן.
בספטמבר 1948 לפני קום המדינה רצחו חברי הלח"י את המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, שהציע שהנגב לא יהיה כלול בגבולות המדינה היהודית. בתגובה על הרצח שהסעיר את דעת הקהל העולמית, פיזרה ממשלת ישראל את הארגון.
כמה מראשיו נידונו למאסר.

סרטון המציג את תל אביב הישנה

תל אביב- העיר בה גדל ולמד שמואל